שלושה קטעים מרגשים

אורי קציר מאפלטון התחיל את זה: כתיבה על שלושה קטעים מרגשים, ספרותיים או אחרים.

כשראיתי שאסתי סגל העבירה לי את הלפיד, כמעט מניתי את זה בין אחד הרגעים המרגשים :) הנה שלי:

1. ספטמבר 2000, סוף חודש תשיעי - בעצם תחילת עשירי. עייף, כבד, חם, והילדה מסרבת לצאת. שנייה לפני שאני קופצת מהחלון בן זוגי שב הביתה עם ספר בשבילי: מותו העגום של הילד-צדף וסיפורים אחרים, מאת טים ברטון ובתרגום משובח של איתן בן נתן. סיפורים-שירים על ילדים שיצאו ממוחו הקודח והמזגזג-על-סף-השפיות של טים ברטון. גלריית דמויות של ילדים יוצאי דופן ודחויים, קודרים ומפחידים. בדיוק ההפך מהחדר הוורוד, המוגן והבטוח שהכנתי לעוברית. אמור להפחיד מישהי על סף לידה? לא יודעת, אותי זה הצחיק. וריגש. היום כשאני מציצה בספר אני נזכרת ברגעים באלה לפני הלידה הראשונה ולא מבינה מה כל כך קיטרתי. הייתי חוזרת לריגוש הזה עכשיו בלי להניד עפעף.

וכמעט מיותר לציין שלמחרת ילדתי, נכון?

2. פלורנטין, סדרת טלוויזיה מצוינת לזמנה. סצנה שמתארת את הבחירות שלאחר רצח רבין. הלילה שבו הלכנו לישון עם פרס והבוקר שבו קמנו עם נתניהו. אני מתבלבלת - האם אני זוכרת את פלורנטין או שאני זוכרת את המציאות? השחקן שאני לא זוכרת את שמו עולה לגג, והמבט שלו אומר הכול, את כל מה שהרגשנו, את האכזבה, את הצער ואת החשש מהעתיד. שיר סיום של חווה אלברשטיין מתנגן ברקע והעצב אין לו סוף.

3. נעים יותר להעריך משהו ייחודי, שעוד לא נדרס בידי ההמונים. אבל האמת היא שההצלחה לא מורידה מערכו של קטע מרגש אם הוא עשוי היטב. בסוף הסרט - המרגש כולו - סינמה פרדיסו, מקבל הגיבור סרט שערוך מכל הקטעים המצונזרים שגזר המקרין מהסרטים בילדותו. קטע קטן שאוצר בתוכו את כל היופי והעצב של הסרט ושל החיים. רק בסרט איטלקי סצנה כזו יכולה לעבור בלי להיות קיטשית.

מכשף.

<

ואני מעבירה את זה הלאה, לחגית מעבודת מילים, יעל מעבד בתרגום, ענבל ממתרגמת וגילי בר-הלל, עוד דף אחד ודי.