ניפגש בספרייה

למרכז ההדרכה לספריות בישראל יש ניוזלטר מעניין ועדכני לאוהבי ספר באשר הם. באחרון הופיע התצלום הבא, של הספרייה העירונית במיזורי, קנזס:

לא הייתם רוצים ללכת למקום כזה לשאול ספר או להכין עבודה לבית ספר? שמות הספרים אינם אקראיים - הם נבחרו במשאל בין תושבי העיר, שבחרו את הספרים המשפיעים והאהובים עליהם, להתנוסס מולם דרך קבע ובגודל עצום.

יש עוד 49 בניינים מיוחדים ומרהיבים כאלו שכדאי לראות, בבלוג another title.

מי ידע סבל מהו

מה ההגדרה שלכם למילה (היפה) Agony ?
הנה הגדרה לכאב/סבל/ייאוש/עינוי של קוראי ספרים, שהגדירה סטפני, ספרנית תושבת מניאפוליס ובעלת הבלוג So Many Books. ממליצה לקרוא את האנגלית אבל הנה גם גרסה עברית:

אגוני - כשדמות אהובה מתה מוות אלים, מיותר ובלתי צפוי ואתה כמעט מפספס את תחנת הרכבת שלך כי אתה שקוע מדי בספר, ואז אתה שם אותו בתיק וממהר לעבודה במתח רב, וחושב "לא, זה לא ייתכן", ומקווה שקראת לא נכון או שיתרחש נס או שתתגלה טעות והדמות לא מתה באמת אבל אתה לא יכול לדעת בוודאות עד הפסקת הצהריים ואתה מביט במחוגי השעון שמתקתקים תיק תק, תיק תק, ואתה משוכנע לחלוטין שמישהו שיבש את רצף המקום-זמן כי ארבע השעות - ארבע שעות! - עד הפסקת הצהריים נראות כמו ארבע-עשרה שעות ואז אתה נכנס למטבחון ויש שם אנשים שרוצים לדבר איתך - האם הם לא רואים את הספר שלך? האם הם לא מבינים? - ולבסוף, לבסוף, הם הולכים ואתה פותח את הספר והמוות מתקרב אל הדמות האהובה עליך ואתה חושב זה לא יכול להיות ואז המוות מדבר אל הדמות שלך ואתה חושב שהכול נגמר אבל אז המוות אומר שעדיין לא הגיע זמנה של הדמות שלך למות וכל המתח שהרגשת מאז הבוקר מתנקז החוצה ומשאיר אותך כמעט סחרחר מרוב אושר בגלל שהיא בסדר, היא בסדר.

רק לא הבנתי למה המגיבים כתבו Hilarious. מה מצחיק פה? מדובר אכן בסבל מייסר. אני חושדת שהם לא ירדו לסוף דעתה. ואולי אני זו שלוקחת את זה רחוק מדי.

יחסי ציבור לספרים

רן שריר הוא איש יחסי ציבור שמתמחה ביחסי ציבור לספרים. בבלוג שלו הוא כתב על השגיאות הקשות שעושים סופרים בתחום יחסי ציבור וקידום ספרם. זה פוסט ראשון מבין כמה בנושא (בסוף כל פוסט יש קישור לפוסט הבא בנושא) - נראה שיש הרבה שגיאות - והם מעניינים מאוד.
ואני מצרפת סרטון בנושא שכבר העליתי בעבר, אבל הוא אהוב עליי כל כך, שמגיעה לו חשיפה חוזרת.

לעולם לא אגור בכפר קטן בבריטני

הנה אני קושרת עוד כתר לקינדל. הקינדל שינה לי את הרגלי הקריאה. יש היום שפע מטורף של ספרים, ולכן קבוצה גדולה של ספרים עוברת מתחת לרדאר. כלומר, גם אם אני שומעת איזה משהו על ספר מעניין, אם הוא לא ממש תפס אותי, מה הסיכויים שאני אצא במיוחד ואלך לחפש אותו בחנות הספרים? רק אם חברה רוצה להשאיל או שהוא מתגלגל לידיי ליד הקופה במקרה, אקרא אותו.

אבל כשאני גולשת לי להנאתי, מטבע הדברים אני מגיעה למחוזות חפצי ולתחומי העניין שלי. כשאני פוגשת שם ספר שנראה לי מעניין ורלוונטי, אני יכולה ללחוץ על כפתור ולהתחיל לקרוא אותו וכך הוא הופך זמין וקיים לי. כך שרפרטואר הספרים שלי התרחב פלאים.

כזה היה הספר של מרק גרינסייד I'll Never Be French (no matter what I do): Living in a Small Village in Brittany.

אני לא מניחה שהייתי מזמינה אותו במיוחד מאמזון ומחכה לו, אלא אם הייתי מתכננת לעבור לגור בכפר קטן בבריטני שבמערב צרפת. גם מארק, הסופר עצמו, השתאה כשקיבל ממני מייל שמשבח את ספרו. איך הגעת לזה בכלל? שאל אותי.

מארק עבר לגור בצרפת בגיל מאוחר בחיים לאחר חופשה שבילה שם עם חברה. החברה עזבה אבל הוא נשאר וקנה בית בכפר קטנטן, פלוביאן, שבבריטני, מחוז שיש הטוענים שהוא בכלל לא צרפת (מוצאם של תושבי המקום הוא קלטי ולא גאלי).

בכפר יש מאמות צרפתיות טיפוסיות, גברים צרפתיים שקטים מאחוריהן ובעלי מלאכה שאומרים הומפפפפ צרפתי כשהם לא מרוצים, זבניות ששרות בונז'ור כשאתה נכנס לחנות וכל מי שאתם מדמיינים לעצמכם בכפר אירופי קטן לפי סרטים כמו שוקולד עם ג'ולייט בינוש או תחת שמי טוסקנה של פרנסיס מאייל. מאחורי הבית יש נהר ובו קופצים דגי סלמון ומעבר לו יער שבו יש חורבה שהייתה בית כלא במאה ה-14. אירופה, אתם יודעים, לחיות בתוך ההיסטוריה.

מעבר לאווירה החלומית (אני רוצה לעבור לגור בכפר קטן בצרפת!), הקסם של הספר הוא ההומור העצמי של גרינסייד שיורד על עצמו בכל הזדמנות, ואולי יש לו סיבה לא רעה. הוא לא מבין מילה בצרפתית והדבר משחק לטובתו כי הוא מצליח להתעלם באלגנטיות מבעיות (לא מבין!), וליהנות מעזרתם של שכניו התומכים שלא לומר כמעט סיעודיים, מרוב שהם מטפלים בו.

בעלי המלאכה הצרפתיים שאומרים אמירות סתומות ונעלמים לו מזכירים את הישראלים (בעצם רק בהתחלה, כי שם הם תמיד חוזרים עם יותר ממה שהוא ביקש בפחות מהמחיר שהוא תכנן לשלם). בכלל הרבה דברים שם הזכירו לי ישראלים - גילויי חיבה ועניין באמריקני המשוגע - שהצד השני שלהם הוא חטטנות והצקה, המון עזרה ואהבה אבל גם חוסר סבלנות ובוטות, וגם חגיגות שסובבות לחלוטין סביב אוכל.

מעניין לחיות בארץ זרה. גרינסייד משווה המון את ההתנהלות שלו ושל סובביו בצרפת ובארה"ב ותנחשו איזה צד יוצא טוב יותר..  אבל הוא גם לא עושה רומנטיזציה. יש שם דברים שמוציאים מהדעת, ככלל הוא טוען שהצרפתים עושים כל מאמץ כדי שיהיה כמה שפחות נוח בחיים.

נשים נוהגות לתאר בספרים כאלה מאהבים זרים ומאכלים מיוחדים, ואילו גרינסייד מציג את הצרפתים בחוויות יומיומיות יותר כמו תיאור תיקון מיכל השמן שלו, ריב שכנים על גובה העצים, החלפת רצפת העץ שהוצפה בעת גאות הנהר או נטילת משכנתא. אבל כנראה שכשכותבים טוב - גם אלו חוויות מצחיקות מאוד ובעיקר מלמדות המון על חיים בארץ אחרת.

הספר באמזון:

I'll Never Be French (no matter what I do): Living in a Small Village in Brittany (Kindle Edition)

והאתר של מארק גרינסייד.

ספר חובה לכל כותב ועורך

שבוע הספר 2007. שוטטתי לבדי בין הדוכנים בפארק הירקון והתלבטתי בין שני ספרים: שלך סנדרו של צבי ינאי ומעשה בטבעת של אילן שיינפלד. החלטתי על מעשה בטבעת (ולא התחרטתי מעולם, ספר יפהפה). בעודי משלמת על ספרי הופיע שיינפלד עצמו מאחורי איזה ארגז ולקח את הספר לחתימה, בלי שביקשתי. הוא שאל לשמי ואני מלמלתי אותו במבוכה, מחליטה מהר ביני לביני שעדיף שתהיה חתימה מאשר לפגוע בו ולהגיד: "לא, תודה."

אבל אז הופיע לצדי יוחנן צנגן. מעולם לא נעלמתי מהר כל כך לתהום הנשייה. הוא איש גבוה אבל לא נעלמתי בגלל הסנטימטרים, אלא בגלל שהוא היה בעל כוח (משהו בערוץ 2? אין לי מושג).  ידו של שיינפלד אולי כתבה אבל כל נפשו ומהותו היו מרוכזות באיש שלידי. הוא דיבר איתו וצחק ואני לא הבנתי מה אני עושה שם. מה צורך לי בחתימה שנכתבה כאילו הסופר חותם על קבלת אשראי בסופר מרקט בלי להביט בקופאית? אבל עכשיו הייתי כלואה. הספר שלי בן ערובה ביד כותבו אבל הוא - עסוק כולו באדם חשוב יותר ממני. בסוף שוחררתי ונמלטתי עם ספרי.

ולא הייתי נדרשת לזה אלמלא פיצה אותי שיינפלד בלא יודעין. לפני חודשים מספר המליץ בידיעות בטור האחרון והנידח במוסף הספרים, בו ממליצים על ספרים בשפת המקור שלהם, על הספר The Artful Edit מאת סוזן בל, איך לערוך את עצמך.

זה ספר שמומלץ לכותבים ולעורכים, מקצועי במהותו אבל מהנה לכל אדם שמתעניין בתחום. בל נותנת עצות איך לערוך את עצמך - ואני מעידה שזה עוזר גם לערוך מישהו אחר - איך לתפוס את המרחק הנדרש כדי לזהות בעיות ואיך להימנע מדברים קטנים אבל מעכבים ומפריעים. היא נותנת המון דוגמאות והמחשות והטון הכללי ידידותי מאוד.

הספר מצוין. אני קוראת אותו בפיסות קטנות, לא מההתחלה עד הסוף, כמו זריקות אור קטנות שמטעינות אותי כל פעם בחומר למחשבה.

מומלץ לכל כותב ועורך.

אני דנה ואני לא מספיקה לקרוא את כל עיתון הארץ מדי יום

כשהתקשרו אליי בשבוע שעבר מעיתון הארץ ונתנו מנוי מתנה לזמן מסוים, שמחתי. אני אוהבת לקרוא את העיתון הזה.

אז ביום הראשון קראתי מה שהספקתי והשארתי למחר כמה כתבות. למחרת שוב נחתה ליד הדלת מפת השולחן הזו ושוב סיננתי אבל לא הספקתי אז השארתי למחר ואז הגיע המגזין של גלריה, שדרש זמן איכות ולא סתם בבוקר ליד הקפה אז השארתי גם אותו למחר והנה הגיע מוסף ספרים ומוסף שבת ודה-מארקר מיוחד וגלריה מעניין ותרבות וספרות וכל העניין הזה של האדריכלות ואיפה הכתבה שנורא רציתי להמשיך לקרוא הבוקר ומה שרציתי להראות ומה שרציתי לשמור???

אני מבינה למה הוא נחשב אליטיסטי - קריאה בו היא משרה מלאה. מי שצריך כל בוקר לצאת לעבודה לפרנסתו - פשוט לא יכול לקחת על עצמו את העבודה הנוספת הזו.

שלא לדבר על הרהיטים הנוספים שיש לקנות כדי לשאת את המשקל ושולחן חדש לכוס הקפה שפה כבר אין לה מקום וגם סוור הנמל שיש לשכור כדי לשאת את כל המשקל הזה למיכל המחזור.

בעצם צריך בכלל בית חדש כדי לפרוס את כל רוחב העיתון הזה לקריאה.

בקיצור אלוהים שמור אותי מאוהביי וממציעי מנוי חינם, עם ידיעות כבר אסתדר לבד.

השולחן הבוקר:

עשרים שנה לנפילת חומת ברלין

יום השנה המרגש הזה הזכיר לי שני ספרים מצוינים שקראתי על חומת ברלין, האחד עיוני והשני עלילתי.

איש ללא צל, מאת יוסי אבני-לוי בהוצאת כנרת זמורה ביתן. זהו מותחן ריגול, אבל הדמויות שלו מורכבות מאוד, הרבה מעבר לתפקידן בעלילה. הסיפור מתרחש במזרח גרמניה בצל החומה ובצל האימה ולקראת סוף העלילה מגיע גם סופה של החומה. המרגל ההומוסקסואל מרגש מאוד וסיפור חייו נוגע ללב ועלילת הריגול מותחת ומפתיעה.

הנה הפרק הראשון של הספר היפה הזה, שקשה להניחו מהיד, ויש עליו עוד המון ביקורות נלהבות ומידע ברשת.

השני חומת ברלין מאת פרדריק טיילור, בהוצאת מטר. זהו ספר מסוגת ההיסטוריה הפופולרית, במילים אחרות, לא צריך להיבהל מהיותו ספר עיון. הספר מתאר את הקמת החומה על סיבותיה, את החיים בצל החומה ואת השתלשלות העניינים עד לנפילתה. טיילור מספר את המאורעות בשפה קולחת עם המון דוגמאות וסיפורים אישיים, והוא מרתק. לא אשכח את סיפורי ניסיונות הבריחה מעבר לחומה שהוא מתאר שם. זה כל כך מפחיד.

מה שהכי נשאר איתי מהספר הזה היא העובדה שבסופו של דבר הופלה החומה לא בגלל זכויות אדם ואנושיות אלא בגלל כסף. מתוך אינטרסים כלכליים של מזרח גרמניה הקורסת. שאם לא כן מי יודע אם לא הייתה ממשיכה האומללות הנוראית הזו של המזרח גרמנים, בגלל רוע צרוף של קבוצת אנשים, שמנופפת באידיאולוגיה שכבר מזמן אבד עליה כלח, כדי להצדיק את מעשי הרשע והאיוולת שלה.

ג'יין אייר

במסגרת פרויקט הקלאסיקות הפרטי שלי קראתי השבוע (לראשונה!)  את ג'יין אייר, ספרה של שרלוט ברונטה משנת 1847. אחרי שהתרגשתי מאנקת גבהים של אחותה, התעניינתי גם מה יש לשרלוט לומר ולא התאכזבתי. שתי האחיות הפתיעו אותי בראייה המפוכחת שלהן, באמת הפנימית שלהן. נעשה עוול לספרים האלה, שנתפסים כספרים רומנטיים מתקתקים, ובוודאי לגיבורותיהן שלכאורה לא מתעניינות בדבר מלבד לבושן והגבר המיועד להן. הלא ג'יין אייר היא אשה משוחררת ממש, עם תפיסת שוויון וצדק מתקדמת, שמקדימה את זמנה במובן זה.

אני מרגישה כאילו ראיתי את הבלו-פרינט של עשרות ספרים שקראתי בימי חיי, כולם חיקו אותו או שאבו ממנו בצורה כזו או אחרת.

זה לא שהספר מושלם. למשל, הדמויות הטובות בספר מלאכיות ממש והרעות - נוראיות. בשיעורי ספרות קראו לזה דמות שטוחה אם אינני טועה. הסיפור ארוך מדי לדעתי, השיחות עם מר רוצ'סטר מתישות ומייגעות (היום היו כותבים בביקורת "חסרה יד עורך" שיקצץ אותן בחצי). התיאורים חסרים - למשל וידוי האהבה הכי חשוב של מר רוצ'סטר לג'יין עובר במין אנטיקליימקס מוזר, בלי תיאורי רגש כמעט.

אבל הידיעה שהספר נכתב ב"זמן אמת" מעניקה לו הרבה כוח, ובעיניי לא חלים עליו כללים ספרותיים רגילים. בעצם הוא נקרא כמין וידוי מהמקור (על פי ויקיפדיה - את ההשראה לרבים מהאירועים בספר קיבלה שרלוט מחייה היא), קול מהעבר אם תרצו.

המהדורה של הוצאת אורעם משנת 1986 איומה, עין מגיה לא שזפה אותה. אין עמוד אחד בלי טעות. המתרגמת טלה בר השתמשה בביטויים ארכאיים כמו לזבז אבל זה לא הפריע לי, זה אפילו די מתאים לאווירה.

 רק מאוחר מדי גיליתי ששרון פרמינגר תירגמה שוב את הספר בשנת 2007, ועכשיו אני מצטערת שלא קראתי את התרגום הזה דווקא (מגבלות הספרייה).

בקיצור נמרץ - קצת מצחיק להגיד את זה על ספר שיצא לפני 160 שנה אבל - רוצו לקרוא!

הנה פוסט מקסים מאת יעל ישראל שבניגוד לי קראה את ג'יין אייר בזמן, בגיל 13, והתאהבה במר רוצ'סטר לנצח,

וביקורת על הספר ג'יין אייר שפורסמה בהארץ, עת יצא התרגום החדש.

שימוש באינטרנט לקידום ספר חדש

פיונה רובין היא סופרת בריטית שמשתמשת ברשת בחוכמה, לצורך קידום ספריה. הפרויקט הבא שלה כולל את פרסום תחילת הספר החדש אצל 1,000 בלוגרים ברחבי העולם, כדי להגביר את החשיפה:

Fiona Robyn is going to blog her next novel, Thaw, starting on the 1st of March next year. The novel follows 32 year old Ruth’s diary over three months as she decides whether or not to carry on living.

To help spread the word she’s organising a Blogsplash, where blogs will publish the first page of Ruth’s diary simultaneously (and a link to the blog).

She’s aiming to get 1000 blogs involved – if you’d be interested in joining in, email her at fiona@fionarobyn.com or find out more information here.

אנקת גבהים בתרגום חדש

לא נתקלתי בשום פרסום לתרגום החדש של אנקת גבהים, מאת אמילי ברונטה (תרגום: גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים), אבל עטתי עליו כמוצאת שלל רב כשראיתי אותו בחנות. שמחתי על ההזדמנות לקרוא קלסיקה שמעולם לא התעמקתי בה.
מרורים רבים השביע אותי הספר הזה, אבל אני הייתי נחושה בדעתי לא רק לסיים אותו אלא גם ליהנות ממנו. המשימה הושלמה חלקית. הרגשתי בעת הקריאה כאילו אני רואה משהו יפהפה אבל דרך וילון. זו חוויה מתסכלת.

שני קשיים ליוו את הקריאה: ההתמודדות עם הדמויות המקוריות של הסיפור, ששונות כליל מהפנטזיה שהייתה לי בראש, והשפה החצצית, המרומזת והקשה להבנה.

עמדתי כבר בעבר על העוול שעשו לנו הגרסאות המקוצרות של קלאסיקות כמו רובינזון קרוזו, גוליבר, עליסה בארץ הפלאות וספרים אחרים. הגרסה המקוצרת אין לה דבר וחצי דבר עם היצירה הספרותית. מאפיינים בודדים שנלקחו עוותו עם הזמן ובזיכרוננו, אך נדמה לנו שאנו מכירים כבר את הסיפור והתוצאה היא שאנחנו לא קוראים את המקור והפסדנו יצירת אמנות משובחת.

זה מה שקרה לי גם עם הית'קליף וקתרין. סיפורם נחשב לסיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים. למה? לא ברור לי כעת. כי יותר משזו אהבה, זה קשר תלותי וחולני בין סוציופת לאגוצנטרית. כמו כן, אהבתם היא רק מחצית מהסיפור. חשבתי שקתרין תמות בסוף, אבל שפע אירועים וסגירות מעגלים מתרחשים עוד במשך שנים רבות לאחר מותה.
והית'קליף - חשבתי פעם שהוא גבר חזק ומחוספס, שהחיים התאכזרו אליו, שלבו נתון לקתרין ורק הקנאה אליה מעבירה אותו על דעתו. אבל בספר לא מדובר בגבר הקלאסי של הרומנים הרומנטיים של התקופה, שמנהגם החיצוני מעט גס וקשוח אבל בפנים הם אהבה טהורה, תשוקה ונדיבות. הו לא. תשכחו ממר דארסי.
הית'קליף הוא רע אמיתי. שטן ממש. איש חדור נקם ונטול עכבות. כולו שנאה יוקדת ואלימות - לא מרומזת אלא פיזית ממש, אפל כמו שד, איש שלא מוצא בלבו חמלה אפילו לבנו, עצמו ובשרו. (אמנם זה מרענן משהו, בהשוואה לגברים העדינים והמנומסים בספרות התקופה, לשמוע גבר שאומר את דעתו בצורה בוטה, מקלל ומאיים לרצוח את בני שיחו בכל משפט שני).
הוא יצרי מאוד, אבל לא במובן המושך של המילה אלא במובן החייתי המאיים.
בקיצור, סוג של אכזבה פקדה אותי, והייתי נמנעת ממנה לו קראתי את הספר בנעוריי, אז לא הייתי מושפעת מהייצוגים התרבותיים של הסיפור, שפרשנותם שונה לחלוטין משלי.

ועכשיו לשפה.
עירית לינור הרי הוכיחה ב"אהבה ודעה קדומה" שאפשר לתרגם סיפור מלפני 200 שנה לעברית יפה וגבוהה אבל ברורה וזורמת. אז למה לא עשו את זה גם פה? מה הטעם בתרגום עדכני אם צריך לקרוא כל משפט שלוש פעמים ולקוות שהבנת את כוונתו? אני מניחה שהאשם גם בשפה הארכאית במקור, אבל כל הרעיון הוא להעביר אותו לשפה עכשווית, הלא כן? יש שם משפטים יפהפיים (המפגש האחרון של הית'קליף וקתרין הוא יופי צרוף, ועל כך מגיע למתרגם שבח), אך לצדם מוטציות לא ברורות עם כינויי יחס ("האדון") שהיה עליי לדפדף שלושה עמודים אחורה להבין למי הם מתייחסים בכלל מרוב סרבול.
אמנם חל שיפור ברור במהלך הספר אבל ההתחלה מתישה.
יש גם חוסר אחידות משלבי: ביטויי סלנג , כמו "עופי לי מהעיניים", הייתי בטוחה שאשתגע על כל הראש", "הוא הטיס אתכם כמו שצריך"( היו בכלל כלי טיס בשנת 1801? ), לצד משפטים כמו: "הו, סבלי היה מר מנשוא, נלי! לו ידע היצור הזה עד כמה מר, הוא היה מתבייש לכסות את תומו בעננת כעס חסר יסוד".
למרות הכול אני מאושרת שצלחתי את הספר וממליצה לכם לעשות כמוני. זו יצירה עמוקה ומרובדת, ובלי משים התחלתי לקרוא אותו מהתחלה. יתכן שאשוב לאחר קריאה חוזרת עם תובנות שונות.

את השיר הית'קליף של קייט בוש שמעתי כבר מאות פעמים, אבל עכשיו הוא נשמע לי אחרת לגמרי כשאני מדמיינת את רוחה של קתרין רודפת את אהובה :