יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

יש חיים אחרי הבת מצווה



בתדהמה מסוימת גיליתי לא מזמן ששנה אחרי הבת-מצווש חוגגים את יום הולדת 13. הידעתם? ובכן, התחוור לי שכל מה שעשיתי והשקעתי בבת המצווה בטל ומבוטל, ואני נדרשת להוכיח שוב כישורים הוריים מספקים. כן, הימים חולפים, שנה עוברת, והגיע הזמן למסיבה נוספת. מה שדי הפתיע אותי כי אחרי הפקת הבת מצווה חשבתי שאני פטורה מזה עד, נניח, לנצח.
במסגרת ההתארגנות הוסכם בעיקר ביני לבין עצמי שהפעם זה יהיה קטן, אישי, אינטימי, סמלי, אבל אז שמתי לב שעם כל שם תואר כזה שנפלט מבין שפתיי, נופלות פני הילדה ועגמומיות משתלטת על החדר.
נאלצתי לחשב מסלול מחדש.
טוב, אז לא הפכתי את זה להפקה גדולה – כי צריך לשמור על סמכות הורית, חינוך וכאלה, אתם יודעים – אבל חיפשתי דרך לעשות את האירוע בכל זאת ייחודי וכיפי. וכך התוודעתי לאתר היפהיפ.
את היפהיפ, כך לפי היח"צ, הקימו בני זוג שעלו מאנגליה, וניסו לארגן מסיבת יום הולדת לבנם בן ה-6. כשגילו כמה בלגן כרוך בעניין, החליטו להקים אתר שיש בו הכול למסיבה במקום אחד ­– קישוטים, הפתעות, משחקים ואפילו ממתקים.
באתר שלהם מוצע מבחר גדול של ערכות מסיבה, פיניאטות, צלחות,  כוסות, מגשים למאפינים, בלונים, קישוטים, המון דברים כיפיים שמתאימים לסוגים שונים של מסיבות, גם של מבוגרים אגב, למשל סילבסטר 2014. מסמנים את הבחירה, משלמים בכרטיס אשראי והכול מגיע במשלוח תוך שלושה ימים.

כשהגיעה החבילה המיוחלת, הכנת המסיבה הפכה לחגיגה קטנה בפני עצמה כי הארגון של כל הכלים והעיצוב של המסיבה הוא משימת עיצוב מענגת בפני עצמה. הכול צבעוני וחדש וייחודי ומלבב. והתמונות להוכחה בהמשך.
 אפקט הוואו בעיני החברות היה שווה את משקלו בזהב, הממתקים חוסלו, נסטי אפרסק זרם כמים, מיילי סיירוס התנגנה שוב. ושוב. ושוב ברקע, והשמחה הייתה רבה.
הניקיון, כיאה לכלים חד פעמיים, פשוט ומהיר, הכול הושלך לשקית גדולה וחסל. ורק את כוסות המרגריטה רוקנתי ממיץ פטל ואני שומרת לשימוש חוזר. אני עלולה להזדקק למשהו חזק יותר מנסטי אפרסק, כי בכל זאת, תכף יום הולדת 14.









יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

עידן דרקולה / קים ניומן

המושג מאש אפ מוכר מתחום המוזיקה - שילוב של סגנונות מוזיקליים שונים ביצירה אחת. אני גיליתי אותו לא מזמן גם בתחום  הספרות, כשערכתי את התרגום של עידן דרקולה בהוצאת אופוס. עידן דרקולה הוא סיפור היסטורי אלטרנטיבי - אפשר לקרוא לו גם "מה היה אילו". מה היה קורה אילו דרקולה נישא למלכה ויקטוריה והממלכה הבריטית של המאה ה-19 הייתה הופכת לאומת ערפדים? ואיך הייתה מתחילה ונגמרת פרשת ג'ק המרטש במציאות הזאת?
 קים ניומן הגאון אסף דמויות כיד הדמיון הטובה עליו - מהספרות, המציאות, ההיסטוריה והבדיון - ושיתף את כולם בסיפור שרקח. במרכזו גבר וערפדה שמתאהבים ועל הדרך מפצחים את תעלומת ג'ק המרטש, וכל זה בין הרבה צאצאים - שהם הערפדים משושלתו של דרקולה המחריד - ערפדים ותיקים ובני אנוש, שלא בוטחים אלה באלה, ודי בצדק כנראה. התיאורים של הערפדים פשוט מהממים בעוצמתם. סליחה על הדרמה אבל הם מבעיתים ומזוויעים במובן הטוב של המילה. הכול כל כך חי ומדמם. תענוג לקרוא.
עידן דרקולה הוא גם חגיגה לאוהבי הטריוויה, שמגלים דמויות מוכרות, מצליבים  ביניהן ומוצאים כל מיני הקשרים הזויים (יש בסוף פירוט של כמה מהדמויות, אבל ניומן אומר בפירוש שהוא לא מגלה הכול כדי שיהיה מעניין, והקוראים מוזמנים לגלות עוד רמזים בסיפור לדמויות נוספות),  אבל היא גם כיף בתור סיפור.
גם בלי האח של שרלוק הולמס והדמות מהשבוי מזנדה, והפרש הבודד וד"ר ג'קיל ועוד רבים, מדובר בספר שנון ומצחיק וסקסי.
ניומן רקם עוד היסטוריה אלטרנטיבית גם על ערפדים במלחמת העולם הראשונה ובארה"ב בהמשך הסדרה.
שימו לב לעטיפה היפה של הספר, דמוית הכרזות של המאה ה-19, STEP RIGHT UP!

 

יום שבת, 17 באוגוסט 2013

Don't jinx it

לא קל לתרגם את הביטוי שבכותרת, תלוי בהקשר, בתרבות, בקהל יעד, במשלב ובמה לא. המשמעות  אגב:
A jinx is a condition of bad luck possibly by way of a curse
לפעמים תרגמתי אל תעשי עין הרע, או אל תפתחי עין, וגם אל תפתחי פה לשטן. היום ראיתי עוד הצעה יצירתית, גם אם מזרח תיכונית משהו:


 

יום שני, 17 ביוני 2013

זיטה ובן

כשתרגמתי את הקומיקס החדש זיטה ילדת החלל, נתקלתי בכמה בעיות. בעיקר לא ידעתי אם חלק מהמושגים הם יציר דמיונו הקודח של המחבר, ואם הוא מרפרר לדברים אמיתיים או מומצאים. לא הייתי צריכה לשבור את הראש יותר מדי.  חיפשתי את בן האטקה, המחבר, בפייסבוק, כתבתי לו שאני מתרגמת את הספר שלו לעברית ואם הוא מסכים שאשאל כמה שאלות כדי להיות מדויקת. הוא ענה בלבביות ובהומור על כל שאלותיי. ובכל זאת מרגיע משהו לדעת שהוא לעולם לא יוכל לדעת אם באמת תרגמתי נכון.
כשהוא קיבל את העותק שלו בעברית הוא התלהב וכתב על זה בבלוג שלו.
ככלל, מומלץ לתרגם ספר של איש מתוק ומוכשר ברמות קשות.
הספר מיועד לילדים מגיל שש ועד בכלל, הציורים מרהיבים ביופיים ובחמידותם.


יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

בת מונטסומה בעריכה מחודשת

בת מונטסומה הוא אחד הספרים (אם לא ה-) שעיצבו את נעוריי. הרפתקאותיו של תומס וינגפילד בין האצטקים, מרדף הנקמה שלו אחרי חואן דה גרסיה ושתי אהבותיו לאוטומי וללילי הסעירו את הדמיון, סקרנו וריגשו אותי, ובעיקר ליוו אותי המון שנים (ולראיה - בקריאה עכשיו, אחרי כעשרים שנה, זכרתי חלק מהקטעים והביטויים עד לרזולוציה של המילה או הביטוי ושל הדימוי שהעלו בעיני רוחי).
כשהוחלט בכתר להוציא את הקלאסיקות מחדש קראתי DIBS על עריכת התרגום שלו (מתרגמים - מה החלופה בעברית? סתומי עלי? ) כי זוהי זכות - ועונג - גדולים לערוך מחדש עבור ילדיי ספר שהשפיע באופן משמעותי כל כך עלי.
התרגום של דליה למדני משובח, יפה, כמאמר הקלישאה תרגום לעילא ולעילא וכמאמר הקלישאה הנוספת עמד בכבוד במבחן הזמן. בקריאה ראשונה חשבתי שאין לי מה לעשות פה. הכתיבה יפה וגבוהה אולם זהו דבר המחבר.
בקריאה שנייה הבנתי שמה שנראה לי ברור גם היום - וכאמור התרגום לא ארכאי - כבר לא ברור כל כך לדור הצעיר. וכך צריך למשל להחליף ביטוי גבוה אחד בביטוי גבוה אחר, נגיש יותר, אך בשום אופן לא בשפה יומיומית. את ההתאמות עשיתי ביד עדינה וזהירה. לא פעם תיקנתי ואז החלטתי להחזיר בחזרה למה שהיה, כי למדני ועדה תמיר, העורכת, הצליחו לדעתי להעביר נאמנה את רוח המקור - תומס כותב בשנת 1588 ולכן הוא אומר אבי ולא אבא שלי, ומשתמש בביטוי כמו קללת מצפוני רובצת עלי והוא זהיר בשימוש במילים ובכבודן של נשים בדיוק כמו בשימוש בחרב ובהשמעת ביקורת על ישו בעידן האינקוויזיציה, וצריך להתחשב בכך בעריכה.
רידר הגרד, כפי שניתן לראות במקור האנגלי, הפליג בתיאורים ובפירוט ("קצת נודניק" קרא לו יודה אטלס באוזני, לא שאני באה לסכסך). לפעמים הוא ממש מטה את הקורא לנתיב אחר לגמרי ומבלבל אותו, והעורכת המקורית עדה תמיר בעצם המשיכה לערוך אותו, כמו בעריכת מקור. כך קיצצה קטעים מיותרים, חוזרים על עצמם או מייגעים, וארגנה מחדש חלק מהטקסט בהשתלשלות אירועים הגיונית.
 אהבתי גם את השימוש של המתרגמת במונחים בספרדית ובשפת האצטקים שמתבלים את הטקסט ומעניקים לו ניחוח מקורי ואותנטי, וגם את הדרמטיות שמאפיינת חלק מהנאומים, שהולמת כל כך יפה את הפרשים מלאי הפאתוס על הסוס או את האינדיאנים יראי האלים.
בקיצור, תענוג לערוך ותענוג לקרוא, ולא נופל במאום ממשחקי הכס. קראו בהמוניכם והנחילו לילדיכם.
מימין - העטיפה החדשה בעיצובה של תמר בר-דיין,
משמאל - ספר ילדותי המקור. נכון שרק העטיפה הזו של סדרת כתרי עושה נעים בבטן?


 ואורי קציר שותף להתפעמותי מבת מונטסומה, ומפרט קצת על העלילה.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

עריכת התרגום של האסופית, עת לסיכומים.

מחציתה הראשונה של 2011 עברה עלי במחיצת היתומה המתוקה אן שרלי, הלוא היא האסופית. המון המון מילים נשפכו, נכתבו, דוברו וסופרו וריכזתי את כולן, במקום לחזור עליהן לעייפה.
העבודה שלי, עריכת הגרסה העדכנית של הספרים - ארבעה בינתיים ונקווה ששאר הסדרה תצטרף - הייתה תענוג צרוף. כתבתי קצת על תהליך העבודה והמחשבות שעלו בי במהלכה בפוסט האסופית ואני באתר סלונה.
עם חמוטל לוין המקסימה מטיים אאוט ריכלתי קצת על אן, ואילו עם נטע הלפרין המקסימה אף היא, מעכבר העיר, דיברתי על תהליך העבודה.
 

רונית רוקס כתבה בעכבר העיר שהאסופית היא ספר חובה לילדים, גם היום, ואני מסכימה לחלוטין, כי הערכים והרגשות שמבוטאים בו מדברים לכל ילד, ולא סותרים את ספרי הערפדים והזומבים הפופולריים כיום אלא להפך - משלימים אותם כנראה.
שהם סמיט כתבה על הגרסה המחודשת שימחה אותי עד מאוד כשכתבה שהבן שלה, בן 11, התגבר על הדחייה מ"ספר הבנות" ונשבה בקסמו של הספר הראשון (אם כי היא סיפרה לי שבספר השני הוא נשבר - קסם קסם, אבל כשהתחילו הנשיקות הוא כנראה הגיע לקו האדום שלו).
תמר רותם השוותה בין גיבורות הספרות של העבר לבין אלה של היום, שלומית כהן אסיף התרפקה על ספר ילדותה ולי עברון-ועקנין קראה מחדש וחיפשה מה דיבר אליה בילדותה

תלמה אדמון כתבה טור מבולבל-משהו אבל האירה עוד פנים בסיפורה של האסופית.
נועה אסטרייכר שהתגלתה כאוהדת אסופית אמיתית ואדוקה עוד הרבה לפני צאת הספרים, כתבה את התובנות שלה אחרי הקריאה החדשה,
גם גיבור תרבות לא התעלמו מהגרסה המחודשת 
 ואילו יהודה אטלס היקר סיכם בביקורת נדיבה ומחכימה שלימדה גם אותי משהו חדש על האסופית
ואם אתם רוצים לדעת עוד משהו על האסופית או על מלאכת עריכת התרגום, אתם יודעים איפה למצוא אותי.


27.12.2012 עוד קצת - האסופית בוועדת המדרוג של מוסף הארץ , המלצה ועוד המלצה,  ביקורת בעולם האישה וביקורת בלהיות הורים,
ולמי שכבר לא יכולה לחכות, הנה הספר הבא בסדרה , החמישי, אן מהעמק הירוק, בתרגום הישן.


יום שבת, 13 באוגוסט 2011

היריון ורוד


היריון זה כיף. 
ולפני שאתן מגלגלות עיניים ומתחילות למנות את הצרבות והבצקות, הבדיקות והפחדים, הרשו לי לעצור אתכן. כן, ברור שיש דאגות וכאבים. ויש גם כאלה שנשבעות שזו התקופה האיומה בחייהן – טוב, אתן אל תמשיכו לקרוא. אבל לאחרות, היריון נורמטיבי הוא כיף.
מרגע הגילוי המאושר את נכנסת למקדש סודי שחצי מהאנושות כלל לא תדרוך בו ומהחצי השני – למי אכפת. ההיריון שלך הכי מיוחד. כל מה שאת עושה עובר דרך הפריזמה הזאת של מה שמתרחש בתוכך. ואת מחפשת שותפות. לחשוב ביחד אם מותר לעשות משהו (למשל, מותר לנסוע בפר לאשז בקרוניות האלה שמקפצות על האבנים הישנות?), מה לאכול או לשתות (ואז מגלים יותר מדי מאכלים עם ביצים חיות), מה ללבוש (כשאת משוכנעת שבשבוע 7 כבר יש בטן! וכולם רואים!), ולמי לספר.
אלא מה, ספרי ההיריון בישראל הם בעצם רשימות של בעיות פוטנציאליות וסיבות לדאגה. הם לא מתייחסים בכלל לפן הזה, הרגשי, שקל לפטור אותו כטיפשי – כי מה זה חשוב מה תלבשי, העיקר שהעובר בריא. זה נכון, אבל בתשעה חודשים הללו האישה לא מפסיקה לחיות והשאלות הטיפשיות מעניינות אותה מאוד.
כתבתי בעבר על ספרי ההיריון האמריקאיים, וביניהם The Girlfriend's Guide מאת ויקי איוביין. הספר אמנם תורגם לעברית, אבל התרגום לדעתי לא לכד כלל את רוח המקור השובבה, המצחיקה והלא רשמית. לאחר זמן הבנתי ששום תרגום לעברית לא יעשה צדק עם המקור, ולא יצליח להעביר את הדקויות של ההומור והתרבות. ספר כזה צריך להיכתב מראש בעברית, בישראל, ולבטא את רוח ההיריון הישראלי. אז חיכיתי. והנה הכפפה הורמה בידי ליאת לוי קופלמן וד"ר הגר שפר, בספר OMG אני בהיריון, בהוצאת ידיעות. על העטיפה מובטח שהן מספרות את האמת בשפה צעירה, הספר מלא איורים עליזים והכול ורוד – הכול נראה חיובי וקליל, אפילו שם הספר, ומבטיח התייחסות שונה להיריון.
בעוד ויקי איוביין הייתה "סתם אישה" שכתבה על ההריונות שלה – כלומר מוצלחת ורבת פעלים, אבל לא בעלת מקצוע שקשור להיריון ­– הרי ששתי הכותבות כאן מגיעות מתחום עיסוקן. אחת מהן היא מומחית תזונה, מה שמורגש מאוד בספר, והשנייה כתבת אופנה וצרכנות.
הספר של איוביין כתוב כולו כאילו היא מדברת אלייך. פה ושם פזורות רשימות של הצעות קורקטיות אבל הן נדירות. השפה בו יומיומית אבל בשום אופן לא נמוכה. הספר שנון מאוד ומצחיק מאוד ובגלל שהוא בנוי על שיחות עם הרבה חברות, הוא מציג כמה נקודות מבט כמעט ביחס לכל דבר, ומכיל הרבה סיפורים אישיים.
 OMG לעומתו בנוי בשני קולות – בהתחלה מספרת כתבת האופנה איזו אפיזודה מחייה, בקול סחבקי וקצת מלאכותי, ואחריה מגיעה הדוקטורית ובדידקטיות רבה נותנת לדברים שם מקצועי ומכתיבה הוראות. כך הראשונה מספרת על הקרב האבוד עם הסופגנייה והשנייה מסבירה כמה עלייך לעלות בהיריון תקין. הראשונה לא מבינה למה במקום שמחה היא מרגישה פאניקה ומיד אחריה מגיעה השנייה ומספרת "על נדנדת הרגשות – בין אופוריה להיסטריה". אני לא מתה על המבנה הזה, שבעצם מוציא את העוקץ מהטון החברי והופך את הסיפור האישי למשהו ילדותי, כמעט היסטרי שהנה מיד אחריו תבוא הדוקטורית שתרגיע אותנו ותסביר לנו הכול (לפחות זה לא דוקטור הפעם). כמו כן, בגלל המעורבות של התזונאית, הספר עוסק במידה רבה במשקל ובאכילה. ואולי אם היה מתקרא מדריך לתזונה בהיריון זה היה מתאים יותר.
ב-OMG נדמה לי שחל בלבול בין הניסיון לדבר כמו חברה בגובה העיניים ובהומור לבין שטחיות ("המטרה הסופית – אמא כוסית – עמדה לנגד עיניי ועזרה לי להלחם בפחמימות שנקרו בדרכי"), הנמכה כללית של טון הדיבור והעצות ("חפשי שם בסדרות טלוויזיה", "מצאתי רופא עם שם חתיכי במיוחד, שאם לא היה מוצמד אליו השם דוקטור, הייתי חותמת שהוא טייס באל על. וכך נמצא הרופא שילווה את ההיריון שלי"), דיבור סלנגי אנגלית-עברית ("חליק עם האטיטיוד הבכייני", "טו מייק א-לונג סטורי שורט", "עבדו עליכם ביג טיים") וסיפורים נדושים (החלטה לא לספר לאיש על ההיריון ואז גילוי לכל מי שנקרה בדרכה, כישלון כל ההבטחות להתעמל ולשמור על הדיאטה או מדריכת קורס לידה שאנטי שמזדעזעת מאזכור של אפידורל).
שלושת הפרקים האחרונים מקיימים את ההבטחה ונותנים משהו שלא ראיתי בספרים אחרים – טיפוח, בגדים ומתכונים. תיק איפור להיריון, קוסמטיקה מתאימה או רשימת המאנצ'יז מתאימים בדיוק להגדרת הכיף בהיריון שאיתה פתחתי. חבל שלא הרחיבו אפילו יותר (אם כי, שימו לב למילים ששזורות בשמות המתכונים – חסר סיכונים, בעת משבר, בלי רגשות אשם, ללא פחד, מנות אסורות, לא משמין, גרסת לייט, בלי ייסורי מצפון, בלי להתבאס, תחליף גאוני, ועוד. מישהו פה ממש מפחד מאוכל!! )
ספר כזה לא מספיק לבדו – לא הייתי ממליצה לאף אחת לעבור היריון רק עם ספרים כאלו. אבל גם לא רק עם הספרים הרפואיים או התנ"ך של רוזין ובר. יש מקום על המדף לשניהם והמחברות עשו צעד לכיוון הנכון – די לשלטון הספרים גבוהי המצח; ברוכים הבאים ספרים כיפיים, מצחיקים, שמכירים בחווייה המהנה – הרגשית ולא רק הרפואית – של ההיריון. אבל בהשוואה, ידו של הספר האמריקאי עדיין על העליונה, גם בגלל היקפו והנגיעה שלו בהמון נושאים שלא קיבלו ביטוי בספר הישראלי (250 עמודים בכתב קטן וצפוף לעומת 181 עמודים בישראלי, בכתב מרווח מאוד ומלאים מסגרות וציורים), גם בגלל השפה העשירה והלא מתנחמדת – המדריך של החברה, אבל החברה האינטליגנטית ­– וגם בגלל האומץ והכנות של הכותבת.

יום שישי, 29 ביולי 2011

לשמוע את הספר

כשהייתי ילדה קטנה קראתי כתבה ב"הארץ שלנו"  על למידה מרחוק באוסטרליה. בגלל המרחקים העצומים בין החוות, סופר שם, הילדים לא יכולים לנסוע כל בוקר לבית הספר וחזרה, ולכן הם לומדים מבתיהם בעזרת מצלמה, טלוויזיה ומורה שמלמדת אותם מרחוק. אני באמת לא זוכרת מה הייתה הטכנולוגיה שאיפשרה את זה אז בשנות השבעים, אבל אני כן זוכרת איך הכתבה הזאת הסעירה את דמיוני. המחשבה שנוכל ללמוד מהבית הייתה מלהיבה - מן הסתם פחות עניין אותי הללמוד ויותר המהבית, יחד עם גבי ודבי באוסטרליה שלהם, שנראית באופן חשוד כמו יערות המנשה ועם הרופא המעופף שגם גילה כתב סתרים בעזרת נר בתוכנית אחרת ועם הציטוט המטריד:
Push! I'm Pushing! Push Harder! I'm Trying!
אבל אני סוטה מהנושא.

שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי את התואר השני, האוניברסיטה הפתוחה שלחה לי חבילה כרסתנית עמוסה בקלטות וידאו שחורות ומגושמות, ועליהן הקלטות של הרצאות (כמה נוח, זה היה בקורס שיטות מחקר - נראה מתאים איכשהו להביט במבט זגוגי בוהה שמרמז על חוסר הבנה טוטלי על הטלוויזיה ולא על מרצה נבוך). איזו התרגשות, "זוהי קדמה!" חשבתי לעצמי. ההרצאות מגיעות אלי הביתה ואני פטורה מלהגיע לרמת אביב בשעות קצובות - ממש כמו שחלמתי בילדותי.
אבל הקדמה כידוע ממשיכה להתקדם. השבוע הושק אתר icast שרוצה להיות ארכיון האודיו ברשת. יהיו בו לא רק תכניות רדיו ופודקאסטים בנושאים שונים, אלא גם ספרים מוקראים והרצאות של האוניברסיטה הפתוחה.
היוזמה נראית לי חיובית מכל בחינה. נושא הפודקאסטים חלש מאוד בעברית, לעומת השפע שניתן למצוא באתרים אמריקאיים, ואולי האתר יעזור לתחום הזה להתפתח.
גם תכניות הרדיו המוקלטות הן מקור שחשוב שיהיה זמין ( לפני שנים ספורות בלבד חיפשתי תכנית ששודרה במקביל בערוץ הראשון ונאלצתי לשלוח טופס לרשות השידור, לשלם 100 שח ולרוץ כל יום לדואר כאילו חיכיתי למכתב אהבה. בסוף הגיעה - ניחשתם! קלטת שחורה וכבדה.)
ההרצאות הן באמת משאב חשוב לסטודנטים שלא מצליחים לפנות זמן ללימודים ולגבי ספרים מוקלטים - לציבור הילדים, המתעמלים והנוסעים ברכבת, שצוינו כקהל יעד לספרים כאלו, אפשר להוסיף עורכים ומתרגמים שעיניהם צבות אחרי שקראו כל היום במסגרת עבודתם, ובערב כבר אין להם כוח לקרוא להנאתם. אז שיקשיבו! 
חוץ מזה יש קסם מיוחד בלשמוע סופר מקריא את היצירה שלו, וקסם כפול ומכופל כשמדובר במאיר שלו.
(וכאן היה אמור לבוא ספר הכינה נחמה בהקראתו אבל בלוגר לא נותן ועמכם הסליחה). 
היוזמים מדגישים שהספרים לא באים במקום אלא בנוסף לספרים רגילים. אין ספק שהדבר נכון לגבי ספרי ילדים, שבהם האיורים תופסים מקום שווה בחשיבותו לטקסט.
ולי נדמה שהכי כיף לשמוע ספר שכבר מכירים - אחרי שהתאהבתם ודפדפתם והרגשתם - לשמוע אותו מוקרא ברקע זה נעים ומרגיע.

יום שני, 18 ביולי 2011

מי יתקן את המתקנים?

בוויקיפדיה יש ערך המסביר מהו תרגום. הערך מוגבל כמובן ומיועד רק למי שאינם עוסקים בתרגום, אבל מציג על קצה המזלג כמה עקרונות בסיסיים שיש להתחשב בהם בתרגום, ואף מזכיר טעויות תרגום ומר"נים.
אחת הטעויות המוזכרות שם היא זו:

בספר אסופית של לוסי מוד מונטגומרי, בתרגום הישן, אן מספרת למרילה, שחברתה רובי תשאיל לה סנדלים להצגת בית הספר, שבה תופיע כפיה, וזה מזל, כי "הרי לא תתואר פיה בנעליים, ומה גם פיה עם ציפורני נחושה". הכוונה למסמרי נחושת copper nails, נעליים מסומרות.

אלא שכותב הערך התעצל כנראה ולא ניגש למקור, אלא הסתמך על ההיגיון.  אכן, NAILS נוטה להיות טעות מוכרת של מתרגמים שמתבלבלים בין מסמרים לציפורניים.
לאחרונה התמזל מזלי וערכתי את האסופית מחדש (אספר על זה בפוסט אחר) וקראתי את המקור. עותק נייר ישן, עותק נייר חדש, עותק דיגיטלי באייפד ועותק בקינדל פחות או יותר כיסו את העניין. ולכן כשנתקלתי היום - כמו כל הדברים הטובים, לגמרי במקרה - בערך הזה לא יכולתי שלא לחייך. אין שום NAILS במקור. המשפט המקורי הוא:
You couldn't imagine a fairy wearing boots, could you? Especially with copper toes? 

והמתרגם המקורי - נדמה לי שזה התרגום של פישמן - כלל לא טעה לשיטתו. ציפורני הנחושה הם השם הספרותי שבחר בו ל-COPPER TOES ולא מדובר בנעליים מסומרות.
כותב הערך מיהר להטיל דופי במתרגם - למה לא נזהר שבעתיים ובדק קודם את המקור?
בתרגום של טלי נתיב עירוני הפכו הנעליים למגפיים עם נחושת בקצותיהם וכך השארתי זאת גם בעריכה החדשה. מדובר במגפיים האלו, שנעלו אנשי כפר במאה ה-19 וה-20 . קצות הנחושת נועדו להגן על קצה המגפיים משפשוף ובלאי ואני חשבתי שאולי גם להגן על האצבעות שבפנים בעת הליכה בתנאי שטח קשים. 
מוסר ההשכל ? נורא קל להצביע על תרגום ולצעוק טעות. אבל צריך לבדוק קודם אם ההקשר ו - כאילו דא - המקור אולי, לא מצביעים על כך שהמתרגם צדק ואולי אף השקיע מחשבה מיוחדת בתרגומו.